תיאורית החיידקים

תיאוריית החיידקים

[מתוך ספרה של ג'ודית דה-קאווה: Vaccinations: Examining the Record]

לאחר המצאת המיקרוסקופ שאפשרה להתבונן ביצורים חיים זעירים (מיקרו-יצורים) לראשונה, ולאחר שהוכח כי מיקרו-יצורים אלה מתרבים ממיקרו-יצורים דומים ולא נוצרים באופן ספונטאני, השאלה העקרונית עליה ביקשו המדענים לענות היא האם מיקרו-יצורים גורמים למחלות, ואם כן, האם הם גורמים למחלות מסוימות. רוברט קוך (1834-1910) הבין כי מה שנדרש זוהי הגדרה טובה של גורם המחלה (“causative agent”). הנחות היסוד של קוך, המשמשות עד היום בהבחנה בין גורם מחלה אמיתי לבין הימצאותו הנרכשת של מיקרו-יצור (כתוצאה מהעברה, למשל), הינן:

1. היצור חייב תמיד להימצא בחיה או באדם הסובל מהמחלה ולא להימצא בחיות או בני אדם בריאים.

2. היצור חייב להיות ניתן לבידוד ותרבות בסביבה (תרבית) טהורה סטרילית, הרחק מגוף החיה או האדם.

3. על תרבית זו, כאשר מוזרקת לגוף החיה או האדם, לגרום למחלה על תסמיניה הטיפוסיים.

4. היצור חייב להיות ניתן לשחזור, או בידוד מחדש, מהגוף החולה לתרבית מבודדת במעבדה ועדין להיות זהה ליצור המקורי.[1]^,[2]

במציאות, חיידקים, וירוסים ו "מיקרו-יצורים" אחרים אינם מתנהגים על פי הנחות יסוד אלה. חיידקים נמצאים בקרב חיות או בני אדם שאינם מראים שום סימן למחלה האמורה להיגרם על ידי חיידק זה. כמו כן, המחלה מופיעה אצל קורבנות בהם אין זכר לחיידק או הווירוס האמור לגרום למחלה. כאשר נתון בתרבית חיצונית וכאשר תכונות אמצעי התרבות משתנים, החיידק עובר מוטציה, וכאשר מוזרק מחדש לגוף לא תמיד הוא גורם למחלה "שלו" להופיע. הזרקה של המיקרו-יצור לגוף איננה גורמת למחלה, אותה אמור המיקרו-יצור לגרום, להופיע בקרב כל המטופלים.[3]^,[4],[5] ד"ר וואלן ג'יימס קובע: "מחלה עימה ווירוס מסוים קשור לעיתים נוכחת ולעיתים לא. לאנשים הנושאים ווירוס מסוים המחלה הקשורה עם ווירוס זה עשויה להיות או לא להיות".[6] באופן דומה, מצביע המדען הנודע רנה דובו ממכון רוקפלר על הכשלים של תיאורית החיידקים: "בסיכומו של דבר, נראה שיש מקום לבחון מחדש את הנוסחתיות הביולוגית של תיאורית החיידקים. אנו חייבים לספק הסבר לעובדה המוזרה שגורמים פתוגנים [גורמי-מחלה] לפעמים מתעקשים לחיות ברקמות ללא גרימה למחלה ובפעמים אחרות גורמים למחלה גם בנוכחות נוגדנים [האמורים למנוע את המחלה]. כמו כן, עלינו להסביר מדוע חיידקים שאינם אמורים להיות פתוגנים [שאינם מזיקים] לעיתים מתחילים להתרבות באופן בלתי מרוסן כאשר האיזון הפיזיולוגי של הגוף מופר...".[7] לפחות 42 פרופסורים למיקרוביולוגיה ופיזיולוגיה מאוניברסיטאות שונות מאמצים בזהירות את עמדתו של ד"ר דוסברג הגורסת כי עלינו להפסיק את המרוץ אחר אותם יצורים חמקניים שלכאורה גורמים למחלות ולהתרכז בפתרון הבעיות הנובעות מתוך הגוף עצמו. תיאורית החיידקים, אותה הגה הכימאי הצרפתי לואי פסטר (1822-1895) לראשונה, אינה אלא תיאוריה, לא עובדה. יתרה מזו, העובדה הפשוטה היא כי מעולם לא הוצגו ראיות להוכחת התיאוריה שחיידקים (כולל וירוסים ודומיהם) יכולים לגרום או שגורמים למחלות. העובדה שחיידקים מסוימים נראים במיקרוסקופ כאשר בוחנים רקמות חולות איננה אומרת שחיידקים אלו גרמו למחלה. עדויות רבות דווקא מצביעות על כך שהן תוצאה של המחלה.[8] ניסויים מדעיים הראו שחיידקים שינו את תכונותיהם מתכונות של חיידק שנלקח ממוגלה (סטרפטוקוקי) לתכונות חיידק "ידידותי" המצוי בדרכי הנשימה שלנו (פנאומוקוקי), כאשר הם ניזונו מרקמות דרכי הנשימה פגועות או מפורקות ושינויים מינורים אחרים בסביבתם. כאשר פנאומוקוקי ניזון מרקמת מוגלה הוא במהרה הפך לסטרפטוקוקי. ניסויים דומים רבים אחרים בוצעו ובאופן מתמיד שינוי סביבת ההזנה גרמה לחיידקים לשנות את תכונותיהם. חיידקים או ווירוסים מרקמות סרטניות הפכו לסוג של חיידקים "ידידותיים" השוכנים במעיים שלנו ואחר כך הפכו לחיידק טיפוס-המעיים, כל זאת על ידי החלפת סביבת הגידול שלהם. ד"ר אנטואן ביצ'אמפ, המיקרוביולוג הבולט בתקופתו של פסטר שנחשב בזמנו לבעל הסמכות בתחום החיידקים והמיקרו-יצורים האחרים הוכיח מדעית במספר מבחנים והפרכות כי תיאורית החיידקים הינה שגויה. הוא למד כי יצורים אלה אינם יכולים לגרום למחלות, אם כי יכולים לסייע בפירוק רקמות מתות או שהם תוצאה של פירוק חומר בעצמם. יחד עם זאת, אין הם לעולם תוקפים או הורסים רקמה חיה ובריאה. תחת שיתקפו רקמה חיה ובריאה, החיידקים המואשמים כגורמי המחלות משגשגים בסביבה חולה. רקמות פגועות או מפורקות מזינות חיידקים אלו. חיידקים אלו הם אוספי הזבל של הטבע שנקראים למחזר רקמות פגומות. "כאשר תהליכי הצמיחה והחיים משתבשים או נגמרים, החיידקים נקראים לפרק את החומר בחזרה לרכיבי בסיס מהם יצמחו חיים חדשים".[9]
ד"ר וויליאם הווארד מסכם תהליך טבעי זה: "אנו מבזבזים זמן יקר, כסף רב וכוח חשיבה מצוין בלימוד היסטוריית חייהם של החיידקים, כאשר אין הם אלא אוכלי-נבלות זעירים, יצורים ידידותיים שתפקידם הדחוף בדרך כלל הוא לפטור את הגוף, בהתראה קצרה, מפסולת מצטברת שהפכה להיות בלתי נסבלת, נטל מדאיג על תפקודנו, ובכך אנו מחמיצים את המטרה האמיתית של חיפושנו אחר הגורמים למחלות".[10] לאחר שניסה בכל חייו ללא הצלחה להוכיח שביצ'אמפ טועה, הודה לבסוף פסטר על ערש דווי בפני עוזרו כי הוא בזבז את חייו בכיוון הלא נכון והוא מבין כי המיקרו-יצורים אינם גורמים למחלות. עם זאת, תיאורית החיידקים השגויה היא זו שעליה מבסס הממסד הרפואי את מבנה הפרקטיקה שלו.

המדד המקובל על ידי החוקרים להכרעה באם הגוף "מחוסן" או "לא מחוסן", הוא הימצאות אותם נוגדנים בדם. רוב המחקרים המראים, לכאורה, חסינות כנגד מחלה, מסתמכים על מדד זה. הקשר בין הימצאותם בדם לבין מחוסנותו של אדם – כפי שהוסבר לעי"ל – היא הנחה בלבד.

תיאורית החיידקים: מודל רפואי שגוי

[מקור: http://www.unhinderedliving.com/germtheory.html]

בבתי הספר לרפואה בארה"ב ובמדינות מערביות רבות היום, מדריכים רופאים בשקר. שקר זה הוא נקודת מבט מסוימת על מחלות הנקראת תיאורית החיידקים. המדען שלזכותו נזקף גילוי תיאוריה זו הוא לואי פסטר, שלזכותו נזקף גם גילוי הריפוי לכלבת. פסטר מתואר כמי שהביא מהחשובים שבתגליות בכל הזמנים. ובכל זאת, כאשר בוחנים את העדויות ההיסטוריות, אנו מוצאים שפסטר היה רמאי חובב! לא זו בלבד שהוא לא הבין את התהליכים בהם הוא ערך ניסויים ועליהם כתב, את רוב התגליות הנזקפות לזכותו הוא גנב ממדענים קודמים או בני תקופתו. לסקירה יסודית של ההיסטוריה שלו, ניתן לקרוא את התמליל המלא של הספר מ 1940: "פסטר, רמאי, מתחזה" (Pasteur, Plagiarist, Imposter) מאת ר. ב. פירסון ב "החלום והשקר של לואי פסטר".

באופן בסיסי, השורה התחתונה היא זו: גם פסטר וגם בן-זמנו, אנטואן ביצ'אמפ, ערכו ניסויים בתהליכי תסיסה. התיאוריה הרווחת הייתה שתסיסה הינה תגובה כימית פשוטה, אך ניסיונותיו של ביצ'אמפ הראו שתסיסה הינה תהליך המגיע מיצורים חיים זעירים אשר באוויר. גם לאחר גילויו של ביצ'אמפ פסטר המשיך להתעקש במשך זמן מה שתסיסה הינה תהליך שאינו דורש חמצן, בהיותו תגובה כימית חסרת-חיים (הנקראת התרבות ספונטאנית). לקח לפסטר שנים רבות להבין לבסוף את העיקרון שתסיסה של סוכרים נגרמת על ידי פטריית שמרים, ייצור חי. כאשר הבין וכתב אודות עקרונות אלו הוא הציג אותם כשלו, ללא מתן קרדיט כלל וכלל לביצ'אמפ. כך שלכל הפחות, הוא היה רמאי וגנב, ולכל היותר, מדען רע[11].

לאורך חייהם, המשיכו פסטר וביצ'אמפ להתנסות ביצורים חיים זעירים (מיקרואורגניזמים). פסטר דבק ברעיון המונומורפיזם, האמונה לפיה לכל החיידקים והבקטריות מבנה אחד. לעומת זאת, ביצ'אמפ הצליח להוכיח קיום פלאומורפיזם, שחיידקים יכולים לשנות מבנה ולהפוך לחיידקים מסוג אחר. גילוי זה אושר על ידי מדענים רבים שהגיעו אחרי ביצ'אמפ, ובהם גונת'ר אנדרליין (Gunther Enderlein).

בניסויים שלו, מצא אנדרליין שכל תא חי מכיל שני סוגים שונים של יצורים חיים הנקראים אנדוביונטים (שמשמעותו "בתוך החיים"). יצורים אלו חיים בתוך התא ולא ניתן להוציאם ממנו. להם תפקיד חשוב בבריאות התא. מצב בריאותו של אדם נקבע על ידי השלב ההתפתחותי בו נמצאים יצורים אלו. אנדרליין מצא שכל החיידקים החיים דרך קבע בגופנו עוברים שלושה שלבים אלה:

השלב הפרימיטיבי (מיקרוב)

השלב האמצעי (בקטריה)

השלב הסופי (פטרייה)

מדענים אחרים הראו מאוחר יותר שקיים מצב רביעי המופיע רק לאחר רעילות קיצונית שבה הפטרייה עוברת טרנספורמציה לוירוס.

רוב המחלות בחברה המודרנית בת זמננו אינן נגרמות על ידי "בקטריה פתוגנית" החודרת אלינו מבחוץ, כפי שהאמין פסטר. מחלה מתפתחת כאשר אנדוביונטים אלו עוברים משלב המיקרוב לצורות חיים אחרות. מצב התפתחותם של יצורים אלו תלוי בסביבה בה חי החיידק. במילים אחרות, המיקרובים החיים בתאים שלנו ומסייעים לתא לשמר מצב תקין ישנו צורה לבקטריה, פטרייה ווירוסים כאשר רקמות גופנו בהם הם חיים ישתנו ויספקו להם סביבת גידול מתאימה. הם מתחילים להיות "פתוגניים" ("מחלות") כאשר רמת ה pH ברקמות אלו הופכת להיות יותר חומצית (acidic).

צורות פרימיטיביות חיים בסביבת pH אלקלינית (alkaline) חזקה

צורות בקטריות חיים בסביבת pH אלקלינית מתונה

צורות פטרייתיות חיים בסביבת pH חומצתית מתונה

צורות וירליות חיים בסביבת pH חומצתית חזקה[12]

יצורים פרימיטיביים אלו יכולים לחיות בגופנו בשלב המיקרובי לנצח, ולא לגרום למחלה, אלא לבצע את תפקידם השיקומי (בתחזוקת התא). בקטריה וחיידקים ניזונים מחומר מת. זהו תפקידם. ניסויים מראים שאם תניח אומצה טרייה (במצב נא) המכילה עדיין אנזימים חיים פעילים ולצידה אומצה מבושלת באוויר הפתוח הרימות תשרצנה באומצה המבושלת. מיקרואורגניזמים אינם יכולים לחיות ברקמות חיות. רק כאשר הרקמה מתה הם מגיעים לבצע את משימתם.

זה מה שקורה במיכל הקומפוסט שלך. אתה מניח את שאריות המזון שלך שם עם מעט בקטריה והבקטריה מפרקת את שאריות המזון לאדמה. כל מה שקיים על פני הארץ מתפרק ביולוגית בסופו של יום. זה באמת נכון שכאשר אנו מתים אנו חוזרים לעפר. בקטריה ויצורים פתוגניים אחרים בסך הכול מבצעים את עבודתם. הם מסוגלים לחוש כימית בנוכחות חומר מת והם משנסים מותניים למשימת פירוקו. זהו המקור של מחלות. היצורים הזעירים שבגופך מפרקים את הרקמות המתות כהכנה לפירוק ביולוגי[13].

רוב החיידקים החודרים לגופנו מבחוץ נהרגים במהירות על ידי המערכת החיסונית שלנו. אך אלו המיקרואורגניזמים החיים דרך קבע בגופנו הגורמים לנו לחלות. והם גורמים לנו לחלות כי אנחנו מספקים להם אמצעי גידול עשיר בו הם יכולים לעבור שינויי מבנה, מוטציות ולהפוך את עצמם לבקטריה, פטריות ווירוסים קטלניים.

אז את רואה, השאלה באם נחלה ונמות תלויה מעט מאד בחיידקים שאנו תופסים, אבל בהחלט קשורה בשאלה האם אנו שומרים על גופנו חופשיים מחומרים מתים המזינים חיידקים אלו. החומרים המתים המזינים חיידקים אלו נוצרים כאשר רמת החומציות (pH) בגופנו משתנה מאלקליניות מתונה לחומציות מתקדמת יותר. בשיעור הבא נלמד איך לצייד את גופנו כך שמיקרואורגניזמים אלו לא ישתנו לצורות וירליות.

על ערש דווי, הודה פסטר לבסוף שהתיאוריה שלו הייתה הונאה. הוא הסביר שאלו לא החיידקים שקובעים - אלא סביבת הגידול בה הם נתונים. ובכל זאת, מה שנקרא "עבודתו", מהווה את הבסיס למודל הרפואי של מחלות וריפוי כולו.

תיאורית החיידקים איננה מסבירה את העובדה שבחשיפת 100 איש למה שנקרא "בקטריה פתוגנית" 10 מהאנשים בחדר הזה לא יפתחו את המחלה. חיידקים פשוט אינם גורמים למחלות כלל וכלל. רמת החומציות בגופם של אנשים אלו לא הייתה חומצית מספיק על מנת לאפשר את שינוי החיידק לבקטריה, פטרייה או וירוס. מאחר שהחיידק לא עובר מוטציה כלל, האדם אינו חולה.

בשל מה שידוע לי אודות לואי פסטר ותיאורית החיידקים, אין מצב שאתן לרופא שהוכשר בארה"ב או מדינה מערבית אחרת לטפל בי. האבחנה והטיפול שלהם באופן בלתי נמנע גורמים למטופל להיות חולה יותר על ידי הגדלת רמת החומציות עוד יותר, ובכך לעודד את השינוי של מיקרובים לפתוגנים מתים בקצב גדול יותר.

למעשה, אם אדם לומד לשנות את התזונה שלו באופן שמעודד רמת pH אלקלינית יותר בגופו, אין צורך לבקר רופא מכל סוג שהוא.

כל שאמרתי כאן מבוסס על עבודות מחקריות מוצקות, וכן עדויות היסטוריות ממשיות מתועדות. ובכל זאת, אנשים רבים הבוחרים לסרב לקבל טיפול אלופאתי (באמצעות חומרים בעלי תופעות לוואי, כמו תרופות) מסומנים כלא יציבים נפשית. וכאשר הורה מסרב לאפשר לילדו לקבל טיפול רפואי הוא מוחזק כאשם בהזנחה רפואית וילדו עלול להילקח ממנו. וכל זה למה? בשל אי הסכמתו עם פרשנות אחת של הנתונים המדעיים? העובדות שהבאתי כאן מבוססים ומוכחים. כולי תקווה שהקורא רואה שאדם הבוחר לדחות את תיאורית החיידקים עושה זאת עם עדויות רבות התומכות בו, ואינו מזניח את בריאותו ובריאות ילדיו.

אני בוחר לדחות את המודל הרפואי. אני בוחר לקחת אחריות על בריאותי שלי. ובעשותי כן, אני מונע מעצמי את רוב, אם לא את כול, מגפות המאות העשרים והעשרים ואחת, ובכלל זה סרטן, אנתרקס ואיידס.

---

[1] Levine, Arnold J.; Viruses, 1992, Scientific American Library, New York , NY.

[2] Brock, Thomas D.; Madigan, Michael T.; Biology of Microorganisms, 1988, Prentice-Hall, Englewood Cliffs, NJ.

[3] Brock, Thomas D.; Madigan, Michael T.; Biology of Microorganisms, 1988, Prentice-Hall, Englewood Cliffs, NJ.

[4] Duesberg, Peter H.; Lecture delivered October 29, 1989, to the Fourth San Diego Conference on Nucleic Acid Applications, American Association of Clinical Chemistry, LaJolla, CA.

[5] Honorof, Ida; McBean, Eleanor; Vaccination: The Silent Killer, 1977, Honor Publications, Sherman Oaks, CA.

[6] James, Walen, Immunization: The Reality Behind the Myth, 1988, Bergin & Garvey Publishers, Inc., Granby, M.A.

[7] Dobos, Rene; “Second Thoughts on the Germ Theory”, Scientific American, May 1955; pp. 34-35.

[8] Honorof, Ida; McBean, Eleanor; Vaccination: The Silent Killer, 1977, Honor Publications, Sherman Oaks, CA.

[9] Asher, cash, Bacteria, Inc., 1949, Bruce Humphries, Inc., Publishers, Boston, MA.

[10] Hay, William Howard, M.D., Who Are the Quacks?, 1964, Polio Foundation of California, Santa Cruz, CA.

[11] Pearson, R.B.  (2001).  The Dream and Lie of Louis Pasteur.  Available online:  [http://members.iinet.net.au/~dminoz/bechamp/pearson/dream_text.htm].  Taken from "Pasteur, Plagarist, Imposter" by the same author, 1940's.

[12] Poehlman, Karl H. (1997).  Synthesis of the Work of Enderlein, Bechamps and other Pleomorphic Researchers. Explore Vol. 8, No. 2.

[13] Logan, Cordell E.  (2000).  A Partially Unified Theory of Disease. Priority One Health and Nutrition